עצמונה היתה המורה שלי לאומנות בתיכון.
בשיעור הראשון של המגמה ישבנו אנחנו, שמונה שהם כבר לא ילדים, קצוות רוטטים במסווה תלמידים, מולה, מופרעת במסווה מורה. היא דיברה במשך שעה והשתמשה כמה שיותר במילים הכי ארוכות שהיא הכירה, והיו הרבה. לא הבנתי מילה, אבל ידעתי באותה שניה מתוקה שסופסוף בגיהנום הזה יש לי על מי לסמוך.
רגעים שאני זוכרת.
אחרי שעבדתי יום שלם על ציור גדול לבגרות, נכנסתי לכיתה, והיא אמרה לי, ראיתי את הקיר שלך, מגיעה לך נשיקה.
היא הזמינה אותנו לבית שלה לצלם וידאו. זרקתי ספגטי מבושל על הקירות של המטבח שלה, והיא צחקה.
יום אחד היא הגיעה עם שמלה קצרה ואמרה על הורידים הבולטים שלה ברגליים, הגיע הזמן להשלים גם איתם.
בסוף י"ב כשאמרתי לה, הברזתי מכל השיעורים חוץ משלך, ואני לא מאמינה שלא עשו לי כלום, היא אמרה, את חושבת שזה במקרה? כולם ידעו מה את עוברת והניחו לך.
קיבלתי מאה במעשית ותשעים ושש בעיונית, כי שכחתי משהו על לאוקון ובניו.
דיברנו בטלפון שנים אחר-כך. כשניתקתי קשר עם כולם, כשהייתי עצובה, כשגרתי באמסטרדם, כשהתקבלתי ל"ל'קוק", בית הספר הצרפתי לתיאטרון, והיה לי אותה לפטפט לה את ההתרגשות, ולכוונן מחדש את עצמי. היה רושם שהיא דיברה איתנו על הכל בלי בושה. היה רושם שהיא אהבה את כולנו. היא השקיעה המון בכולנו. היא אהבה אותי מאוד. היא משכה אותנו למעלה, אליה, עם המונחים המסובכים והכול. היא השתמשה בכל מה שהיה לעולם להציע כדי ליצור, ולימדה אותנו לחקות אותה ולהמציא את עצמנו. בשיעורים שלה הבנתי שהעולם לא מתחלק למקצועות, ושהכול שייך, הכול תלוי ורלוונטי. לא שינה לי בכלל מה היא לימדה, אהבתי הכול. רציתי שהיא תהיה גאה בי, והיא היתה.
יש מורים שמשנים חיים של ילדים.
מזמן רציתי לכתוב את זה.
עצמונה היתה המורה שלי לאומנות בתיכון.
בשיעור הראשון של המגמה ישבנו אנחנו, שמונה שהם כבר לא ילדים, קצוות רוטטים במסווה תלמידים, מולה, מופרעת במסווה מורה. היא דיברה במשך שעה והשתמשה כמה שיותר במילים הכי ארוכות שהיא הכירה, והיו הרבה. לא הבנתי מילה, אבל ידעתי באותה שניה מתוקה שסופסוף בגיהנום הזה יש לי על מי לסמוך.
רגעים שאני זוכרת.
אחרי שעבדתי יום שלם על ציור גדול לבגרות, נכנסתי לכיתה, והיא אמרה לי, ראיתי את הקיר שלך, מגיעה לך נשיקה.
היא הזמינה אותנו לבית שלה לצלם וידאו. זרקתי ספגטי מבושל על הקירות של המטבח שלה, והיא צחקה.
יום אחד היא הגיעה עם שמלה קצרה ואמרה על הורידים הבולטים שלה ברגליים, הגיע הזמן להשלים גם איתם.
בסוף י"ב כשאמרתי לה, הברזתי מכל השיעורים חוץ משלך, ואני לא מאמינה שלא עשו לי כלום, היא אמרה, את חושבת שזה במקרה? כולם ידעו מה את עוברת והניחו לך.
קיבלתי מאה במעשית ותשעים ושש בעיונית, כי שכחתי משהו על לאוקון ובניו.
דיברנו בטלפון שנים אחר-כך. כשניתקתי קשר עם כולם, כשהייתי עצובה, כשגרתי באמסטרדם, כשהתקבלתי ל"ל'קוק", בית הספר הצרפתי לתיאטרון, והיה לי אותה לפטפט לה את ההתרגשות, ולכוונן מחדש את עצמי. היה רושם שהיא דיברה איתנו על הכל בלי בושה. היה רושם שהיא אהבה את כולנו. היא השקיעה המון בכולנו. היא אהבה אותי מאוד. היא משכה אותנו למעלה, אליה, עם המונחים המסובכים והכול. היא השתמשה בכל מה שהיה לעולם להציע כדי ליצור, ולימדה אותנו לחקות אותה ולהמציא את עצמנו. בשיעורים שלה הבנתי שהעולם לא מתחלק למקצועות, ושהכול שייך, הכול תלוי ורלוונטי. לא שינה לי בכלל מה היא לימדה, אהבתי הכול. רציתי שהיא תהיה גאה בי, והיא היתה.
יש מורים שמשנים חיים של ילדים.
מזמן רציתי לכתוב את זה.