דווקא מהוריו של הנער בן ה- 14 שפגע מינית בשכנה שלו בת ה-8 למדתי שיעור מאלף בהורות. הוא היה לה כאח גדול ובישוב הקהילתי בו התגוררו איש לא העלה על דעתו שינצל את תמימותה. הוריו מסרו את נפשם להצלת בנם, וכשהורחק מהבית, האם הפסיקה לעבוד כדי להיות לצידו, ויש להם ילדים נוספים וחיים שלמים לנהל.
הם עמדו איתן מול כל מי שציפה מהם להתנער מבנם, הוקיעו את המעשה שלו וראו בו תוצאה של מציאות בה גדל. האשימו את עצמם בעצימת עיניים, אך לא ויתרו לו. הם אחזו במקל ולא חסכו ממנו כעס, אכזבה וגמול על המעשה שביצע, ובגזר השתמשו כל פעם שעשה עוד צעד של הכרה שהוליד חרטה גדולה, רצון לשינוי ואמפתיה כלפי הילדה הקטנה שבה פגע.
הם בכו יחד איתו, אך לא מבושה אלא מחוסר אונים. הם הרגישו שנרדמו בשמירה, אך לא היו בטוחים מה היה עליהם לעשות בעירנותם. כאבו את ההתעוררות המאוחרת לתוך מציאות שלא מאפשרת באמת לחנך, כי בחוץ הכול מחכה לך, רק תבוא תתערבב ותראה איזה כיף. הם נלחמו עליו, מתוך הבנה ברורה ומושכלת שאף אחד לא יעשה את העבודה שלהם.
כסניגורית היה לי קל להצליח בתיק ולשכנע את בית המשפט שהמשך הטיפול בנער – על פני ענישה – ישרת את טובת כולם. כאמא לילדים למדתי, שאהבה יכולה לחולל ניסים, להצמיח שינויים, לכסות על פשעים ולהוליד חיים חדשים.