פמיניזם לדעתי

אני זוכרת ששמעתי נשים אומרות שהן איבדו את עצמן אחרי הלידה, שהתינוק "לקח להן את החיים". אחרי הלידה של יהונתן, הבכור שלי, לא הרגשתי ככה, אם כבר להיפך. איבדתי משהו? מה יש לאבד? החיים בצורתם הנוכחית שיעממו אותי.
אני זוכרת שלקראת סוף הטיול שלי ושל גלעד כבר פיהקתי מול נופים "עוצרי נשימה", מזל שהוא הציע לי נישואין על ההר ההוא בנפאל.
הרגשתי שכשאני מתחתנת, אני עושה משהו בעל משמעות.נשמע כל כך לא פמיניסטי אבל זו האמת הפמיניסטית שלי.
הייתי בת 23 כשהתארסתי, והתגובות שקיבלתי היו בסגנון: מה את משוגעת? לכי, תהני, תצאי! אני זוכרת שגלעד ואני צחקנו כשאמרו לנו את זה, חייכנו חיוך סודי אחד לשני, חיוך שאומר- נו, שידברו, הם לא הבינו עדיין.

זוכרת שיצאנו לבר הקבוע שלנו, היינו כבר מאורסים, הגענו לשם, נכנסנו עם החבר'ה, המוסיקה היתה חזקה, האנשים מתאמצים וכל הסצינה עייפה.
היינו שם חצי שעה, לקחתי שלוק מהבירה כששמעתי את גלעד מאחוריי לוחש לי באוזן -יאללה זזנו?
אז זזנו. זזנו הלאה.

זוג שהרגיש שמצא בתוכו עולם ומלואו, הרבה יותר ממה שיש לעולם להציע.

וכשיהונתן נולד הרגשתי משהו אמיתי. שלם.

עם הילד השני השלישי והרביעית, משהו התחיל להיסדק בתחושת האוטופיה שלי, התחלתי להרגיש את הקושי.
לפעמים אני חושבת שיכולתי להיות אמא מושלמת, אם הייתי אמא לסירוגין, של ילד אחד בכל פעם.

אבל יש משהו במאמץ הזה, ברגעים המאתגרים האלה, שגורמים לרגעים המתוקים להיות מתוקים עוד יותר.
בסופו של יום, גם עכשיו, למרות שאין לי דקה לנשום (ועוד יש לי חברות שמדברות איתי על נטפליקס, נטפליקס כפרה? תני לי לישון קודם רצוף), אני מרגישה שהתפקיד הזה, לא לוקח לי את החיים, הוא נותן לי חיים.
חיים משוגעים בייבי.

אומרים שאהבת אם לילדיה זו דוגמה לאהבה שיכולה לשרור בין כל בני האדם, נשמע הזוי. אבל אם יש משהו שמעורר לי תקווה בלב, זה זה. הלוואי. זו בהחלט נשמעת לי מטרה ששווה להקדיש את החיים למענה,
בשביל הילדים שלי ושלכם.