אני הייתי האימא הזאת שמגיעה לגינת הילדים, צמודה לבת הבכורה שלה וחופרת לה נון-סטופ. נהניתי לראות אותה מגלה את העולם שסביבה.
ליקקנו את כל הברזלים של הנדנדות והמגלשות. אכלנו חולות עם כפית. החבאנו אבנים מתחת ללשון, וגם הוצאתי לה מהפה בדלי סיגריות. לא התרגשתי מזה במיוחד. הרי כל כך ברור שכל מה שסביבך בגיל הזה דורש בדיקה מעמיקה עם הלשון. 
הייתי מסבירה לה ממה כל חפץ עשוי ושביסקוויטים יותר טעימים מבדלי סיגריות. שזרנו זרים מכל הצבעים, קטפנו את כל סוגי הדשאים, וכל יום היינו מתחדשות בזר מיוחד מעשבים בכוס פלסטיק על שולחן האוכל.
כשהתחלנו לרוץ, גילינו שחתול הוא אחלה משחק שמשמיע קולות שאפשר לחקות ושגופו רך ונעים. גילינו שחרק או נמלה הם עולם ומלואו ושאפשר להתבונן בהם שעות. שיא ההתפתחות באותו שלב היה לראות שימפנזה עושה פיפי, מה שהשאיר על הבת שלי רושם לתקופה ארוכה, בה דיברנו על זה כל ערב לפני חיבוק ונשיקת לילה טוב.
השתדלתי להראות לה שהכול קשור אחד לשני, בטבע אין שום דבר מיותר ולכל חפץ, צמח, חיה יש שם ומטרה שעבורה היא קיימת. מיששנו, טעמנו, התפעלנו ובעיקר למדנו לא לפגוע בשום דבר.
וכך התגלגלנו לשלב המאתגר ביותר שבו כבר בקלות אפשר לפגוע או להיפגע. שלב ההיכרות עם החיות שהכי דומות לה – בני האנוש.
עצוב ומשעמם כשאין חברים בגינה ויש את הילד המעצבן הזה שתופס בכוונה את כל הנדנדות, מפרק עוגות מחול ודוחף ממגלשה. כך התחלנו להכיר את גינת הילדים מזווית אחרת. הבת שלי גילתה שחוץ מנדנדות יש גם ילדים. היא גילתה עולם נוסף, ואני הרגשתי כמו בספארי שכל הזמן צריך להיות בהיכון. לעמוד על הברכיים, להסתכל לה בעיניים עם הסבר מיידי וקולע למטרה.
"את לא יכולה לקחת משהו שהוא לא שלך. את יכולה לבקש, לשאול אם אפשר. את רואה את הילד הזה, הוא בדיוק כמוך אירגן תיק לגינה ולקח את הדלי הירוק. כמו שגם את אירגנת תיק. וכמו שגם לך הכף הוורודה חשובה, כך הדלי הזה חשוב לילד. אם הוא היה חוטף לך, היה לך נעים?"
"לא כדאי להתייחס בצורה רעה או מעליבה לאחרים. את יודעת לדבר, יש לך עיניים לראות אותו, יש לך לב להרגיש בדיוק את מה שהוא מרגיש עכשיו…".
הייתי חוזרת על אותו מונולוג אלפי פעמים, אבל הבנתי שהדיבורים שלי לא תמיד מספיקים. הרגשתי שאני צריכה גם לתת דוגמה אישית. הוספתי גם ביקורת עצמית וכבר חשבתי פעמיים מה אני עושה מולה, איך אני מגיבה ומתייחסת לאנשים שסביבי.
הבת שלי כבר גדלה. נערה רגילה עם החיים שלה, חברים, עניינים ואקשנים.
יום אחד חניתי בחניית הבניין שלי. הרחבה סביב הבניין הייתה רטובה כי המנקה שטף לא מזמן. כשיצאתי מהאוטו הלכתי על הרחבה הרטובה, והבת שלי אמרה, "אימא מה את עושה? את מלכלכת! תלכי מסביב לרצפה הרטובה". שתקתי, הסתובבתי והלכתי מסביב. באנו לעלות לדירה ואז היא שאלה,
"מה, את תשאירי את הלכלוך ככה ברחבה?".
כבר התחלתי להתעצבן, "מה את רוצה שאני אעשה?"
"יש לך מגבונים באוטו. וואי! מה שאת היית עושה לי, אם הייתי מלכלכת לך רצפה שהרגע שטפת…".
יופי, חלום חיי. לאחר שלוש עשרה שנה של חפירות. פשוט חיכיתי לרגע הזה אחרי יום עבודה וקניות בסופר שאני אנקה עם מגבונים את הרחבה הציבורית של הבניין כי לכלכתי אותה. קיטרתי בלב, אבל ניקיתי. ותוך כדי נזכרתי בכל מה שאי פעם הסברתי לה, ובעיקר נזכרתי בדוגמה האישית.
כשעליתי לדירה, מזיעה אבל מחייכת, הילדה שאלה אותי למה אני מחייכת. חיבקתי אותה בלי מילים. כל כך שמחתי שמכל שעות החפירה יש משהו שהיא באמת הפנימה, והגיע היום שהיא זאת שמזכירה לי את העיקרון הכל כך פשוט וחשוב: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך".