זה שאני מנחת הורים יחד עם יעל ואסתר חברותיי,
זה לא אומר שהכול פיקס בבית שלי.
אתמול הקדשתי זמן להיות גם תלמידה בקורס הורים,
והפעם לנוער,
הפעם אני לא בכובע המנחה אלא הלומדת,
כי גם אני צריכה שיפקחו עליי ויוודאו שאני מבצעת שיעורי בית,
וגם אני צריכה סביבת הורים לילדים מתבגרים.
הכי מרגש שכל פעם מחדש בעלי ואני מחליטים ללמוד ולנסות עוד משהו,
כי אנחנו רוצים שלבנים שלנו יהיה טוב ושילמדו לעוף.
ולפעמים גם אנחנו הולכים כולם יחד לאנשים אחרים,
כדי לשפוך הכול, לדבר, לשתף, לפעמים גם "ללכלך," כי שם מותר,
בסוף אנחנו מצפים הכול בשוקולד כי אנחנו יחד עד קו הסיום.
בכל אופן בקורס אתמול פתאום התבקשנו
לשתף רגע שבו ההורים עשו בשבילנו משהו טוב כשהיינו מתבגרים,
כשהגיע תורי מבלי לחשוב נשלף לי סיפור:
בשנות ה 80- 90 לא הייתה עדיין מודעות לגבי לקויות למידה,
ואני לא הצלחתי ללמוד, הייתה ציפייה ממני שגרמה לאכזבה.
כשהשכילו לבדוק את הנושא תייגו אותי במשפחת ליקויי למידה,
וזה היה ממש טוב בשבילי כי סוף סוף היה לזה שם.
כך מפה לשם ערב לפני כל מבחן
אבא שלי לקח אותי למסעדה וביקש שלא אלמד יותר,
כי מה שנכנס נכנס, עכשיו הזמן להירגע והתוצאה לא משנה.
יש לך הרבה יותר חוזקות מאשר ציון במבחן.
ואז הוא גם נתן לי עצה:
תמצאי מה את הכי אוהבת לעשות ותוכלי לעוף לשם ובחזרה
כי השנים יעברו ותדעי במה את טובה.
וזה עבד, אמנם אחרי הרבה זמן, עם תהליך, אבל עבד,
ופתאום הקורס גרם לי לרצות להמשיך בו ולהתמיד,
לתת לבנים שלי ערכים, וכלים לעוף כמו פרפרים,
לתת להם ביטחון וגם שילמדו מאבא ואמא המון.
