מורה לאומנות בישראל במאה ה-21. זו היתה דרכי

קיבלתי אותם ישובים – שורות שורות. כפי שהושיבה וסידרה אותם מחנכת הכיתה. לעיתים רחוקות ישבו בקבוצות.
ישנן כיתות עם אקלים כיתתי גרוע ממש, והיו עם אקלים כיתתי סביר. כיתה אחת או שתיים היו עם אקלים כיתתי נעים.
לימדתי ילדים אומנות בכיתות ב׳ ג׳ ד׳ ו'. היו לי 13 כיתות, 470 ילדים. 36 ילדים בכיתה בממוצע. לפעמים חילקו את הכיתה לשתי קבוצות וישבנו במקלט – אז יכולתי לבחור את צורת הישיבה שלהם: מעגל..

מטרת העל שלי כמורה: להוביל לאינטראקציה שתיצור בין התלמידים מיני-חברה שבה כולם דואגים לכולם כמו משפחה קטנה.
הדרך: לבסס שיתוף פעולה ביניהם (בכתבה אקרא להם חברים).

מה זה שיתוף פעולה בעיניי? זה מצב שבו מינימום שניים פועלים יחד למען מטרה משותפת. הם צריכים בעבודה המשותפת שלהם לצאת אחד אל השני. כל אחד צריך טיפה להזיז את עצמו צעד אחד אחורה ולאפשר מקום לשני, כדי שהמשימה המשותפת תתקיים.

איך תכלס מיישמים?

לדוגמה פעילות שעשיתי עם 15 ילדים, ישובים במעגל, כל אחד הוציא דף ובעצם אנחנו מדברים על כך שכל אחד ישתחרר מהדף האישי שלו לטובת העבודה הקבוצתית. בסופו של דבר התוצר יהיה משותף, ונתלה אותו בכיתה או בבית הספר. לכן חשוב שכשנעבוד עכשיו, נחשוב שכל העבודות האלה של כולנו ביחד הן בעצם גם שלי, ולכן אשקיע בעבודה של כולנו באותה מידה שהייתי משקיעה בעבודה האישית שלי. אז יש פה ויתור, ויש פה הכלה של מישהו אחר מבני הכיתה שלי. אני לא אעביר עליו ביקורת על איך שהוא צייר, לא אגיד לו שזה מכוער, כי יש כללים. זה אומר שאני צריך לקבל את האחר, להכיל אותו.
למדתי כמורה שמאוד חשוב להדגיש, ממש מההתחלה, שבסוף נתלה את העבודה במסדרון של בית הספר או שאראה למנהלת, או אתלה בחדר אומנות, העיקר יעד שירגישו ששווה להם להשקיע בו. .
באחת הכיתות שיחקנו משחק: כל אחד מניח את הדף בשולחן שלו, השולחנות מסודרים במעגל/ מלבן/ ריבוע, וכולם מסתובבים בכיתה, עם מוזיקה או שיר ששרתי. במחיאת כף כולם עוצרים וצריכים לעמוד מול דף של מישהו אחר. יצא פתאום שחבר צריך מחק למשל, אבל כעת הוא נמצא ליד הקלמר של חברה, לכן ביקש לחזור למקום שלו. אמרתי שכללי המשחק הם שנשארים במקום. החבר שאל את החברה אם אפשר להשתמש במחק שלה. היא ענתה: "לא, אף אחד לא נוגע בציוד שלי".
כששמעתי זאת, מחאתי כף לעצירה ואמרתי להם "אוקיי, בואו נחשוב רגע, מה דעתכם, אנחנו עושים עכשיו עבודה משותפת, אנחנו זוכרים שהעבודה תיתלה בחדר אומנות, וכל הכיתות ייראו את זה, אז מה דעתכם, אם אחד מאיתנו יצא מהקו מול הדף שהוא צריך לצייר והוא צריך מחק, אבל הוא ליד הקלמר של מישהו אחר, איך אנחנו צריכים להתנהג בקבוצה, אם אנחנו רוצים את התוצאה הכי טובה?" החברה ענתה שהם רוצים שהציורים יהיו יפים, אז מבחינתה שהחבר ייקח את המחק, וחבר נוסף אמר לחברה אחרת שהיא יכולה גם להשתמש בשלו, והם התחילו להריץ בקול אחד לשני: "אין לי בעיה שתיגעו בקלמר שלי, תוציאו מה שאתם צריכים", "קחו את העיפרון", "קחו את המחק". זה נעשה גם בזכות העצירה, איזושהי שאלה למחשבה, ואז התשובה באה מהם, בעצם כתוצאה מהיעד המשותף שהם צריכים להשיג וההנחיה שלנו מהצד איך אנחנו מתנהגים מול היעד הזה.

למה בחרתי להשתמש בהפעלות של שיתוף פעולה בהוראה שלי?

אני מרגישה שכדי ללמד צריך קודם כול להגיע לאקלים מיטבי בכיתה. אם יש הרגשה טובה בכיתה, והיחסים בין הילדים טובים, נוצרים חום ופתיחות והקשבה שמאפשרים למידה. זה בתחום הלימודי. בתחום הרגשי, אני מרגישה שילד, כדי להיות פתוח לכל דבר, גם ללמידה, וגם לחברים וגם למורה, צריך להרגיש בטוח, להרגיש אהבה, כמו שאמא שלו מאפשרת לו להתבטא ולהיות. לכן אני בתור מורה צריכה לאפשר להם כשאנחנו יחד בכיתה להרגיש את החום הזה ביחד. איך נשיג אותו? הרי אני לא באמת אמא שלו. ואני מורה מקצועית, הוא רואה אותי שעתיים בשבוע, אני אפילו לא המחנכת שלו. אני צריכה להגיע למצב של "חום של אמא שמכילה אותו", לא רק אני אלא כולנו. השאיפה היא שהם ירצו להיות בשיעור הזה, שיבואו בשמחה, בכיף, שיהיה להם טוב,. שייראו שבשיעור הזה הם יכולים להיות מי שהם, להתבטא בצורה חופשית, להוציא את המיטב מכל אחד. מרחב שיתוף הפעולה מתקיים קודם כול במרחב שבו אנו נמצאים.
אז איך יוצרים את האקלים הזה?
כל תוצר של ילד אני מחזקת, נותנת מחמאות, אין דבר כזה לא יפה או לא טוב או יצאת מהקו. אין אצלי בכלל דברים כאלה. אני מתארת לו בקול רם את הדברים החזקים שלו. "אני רואה שאתה יודע להשתמש בצבעי פנדה, אני רואה איך שאתה מגוון את דרכי הביצוע שלך באמצעות הפנדה." אני מתארת לו את מה שהוא עושה. ואז הוא מקבל פידבק על מה שהשקיע, ועל הייחודיות שלו. ככה אני דואגת לכל 36 התלמידים. ברגע שכל אחד מרגיש שיש משהו שהוא טוב בו, הוא לא צריך להשיג תשומת הלב, והוא כבר פנוי להכיל מישהו אחר באופן טבעי. כי על מנת לשתף פעולה, צריך להקשיב למישהו אחר, להכיל אותו, לדעת לוותר לו, לחשוב איך ביחד מגיעים להחלטות משותפות. אם ילד יודע שהוא טוב, והמורה מעריכה אותו, הוא פנוי מהשגת תשומת לב בדרך שלילית. אם ילד לא מרגיש ביטחון, זה יכול לפגוע באקלים הסביבתי. אני מעודדת שיתוף פעולה כדי לחזק את הקשרים ביניהם.
נשאלת השאלה, אחרי שכל אחד מרגיש בטוח בייחודיות שלו, איך הוא תורם לשאר החברים? ולמה זה חשוב לי?
כדי לפתח מערכות יחסים מיטביות בין הילדים. אני רואה שהכול עומד על זה: ההנאה שלהם בהפסקות, הריכוז שלהם בלמידה, יכולת ההקשבה שלהם, יכולת ההתייחסות אליי או לילדים אחרים, הכול תלוי ביחסים טובים ונעימים ביניהם. אני מרגישה שבעבודות שהם יוצרים תוך שיתוף פעולה הם נהיים מאושרים ברמות גבוהות. יש גם הרבה קונפליקטים, אני יכולה לדבר גם עליהם. במצב הטוב, כשאני נותנת להם תרגילים של שיתוף פעולה, כמו לתאר סיפור על יחס יפה בין אנשים במשפחה, שגרם להם הרגשה טובה. ילד אחד סיפר שהוא הלך לחתונה, פגש הרבה בני משפחה, והיה לו כיף לשחק איתם. גם ילדה אחרת סיפרה על חתונה, שהתכוננה אליה עם אחותה, והיה לה כיף.
אח"כ הושבתי אותם בזוגות. (ֿלפעמים בהתחלה אני נותנת להם לשבת עם חברים כדי לשפר את האקלים בכיתה.) במקרה הזה, אני בחרתי את הזוגות, וביקשתי שקודם יספרו אחד לשני את הסיפורים, (לא כולם סיפרו קודם בכיתה), ואחר כך שימצאו בין שני הסיפורים מכנה משותף, אותו הם יכולים לצייר. אם לא מצאו משהו משותף, הם יכלו לספר סיפור אחר ולראות איך הוא מתקשר לסיפור של החבר. לפעמים אני מתווכת כדי לעזור להם למצוא את המכנה המשותף. אני לא אומרת להם מהו אלא שואלת שאלות מנחות. את זה אני עושה בכיתה ב'.
גם באקלים כיתתי מאתגר, בכיתות תוססות, שיתוף הפעולה תרם בכך שהרגיע אותם כשעבדו ביחד; פחות ״הוא עשה לי״, ״הוא לקח לי״, כי הם ידעו שהם עובדים יחד.

רעש או שקט, שורות או מעגל?

זה מפתיע לגלות שבכיתות של 36 ילדים, בהן עבדתי עם כללים של "סדנת חיבור" או "מעגל חיבור", היה שקט בכיתה בזמן שיח. מדובר למעשה בכללים בסיסיים בהם מתנהל שיח הקשבה ביניהם.
לכל זוג או שלישיה הישובים בשורה (שסידרה המחנכת) או בצורה מאולתרת אחרת (העברתי מקומות בתוך הכיתה יחד עם הכיסא על-מנת שיוכלו להתחבר ולראות זה את זה), הגשתי כדור ספוג קטן ששימש כ"חפץ הקשבה". חפץ ההקשבה אומר שהאוחז בו מדבר וכל שאר החברים מקשיבים לו. עוד כללים הם שכל חבר מדבר מהלב, משתף מעצמו, מחשבותיו, רצונותיו. אף אחד לא שולל, פוסל או מתפרץ לדבריו. כולם חשובים מאוד. כולם מדברים בקצרה כדי לאפשר לכולם זמן לדבר.
עצם נוכחותו של חפץ הקשבה, שמסמל שעל החברים להיות במצב אקטיבי של הקשבה, מיד הפך את רוב הכיתה לפעילה שותקת, מקשיבה, מתבוננת בדובר, ואת החברים שמדברים לדבר בקול רגיל-שקט-אינטימי.
לכל אחד מהכיתה יוצא לבטא את עצמו במילים דרך הסדנה , כך ש-36 תלמידים במהלך 45 דקות יכולים להביע את עצמם וגם לזכות שיקשיבו להם!
לא צריך להצביע, לא צריך לחכות לתור, אני לא נעלם בין המון הכיתה, כי כל אחד אוחז מספר פעמים בחפץ ההקשבה. יוצא שכולם מורווחים!
יוצא דבר נוסף, שעצם צורת השיח יוצרת "מעגל" דמיוני, שהרי במעגל יש נקודת מרכז אחת ורדיוסים שווים היוצאים ממנה. וכך במעגל החיבור, כל אחד שווה ומרגיש שווה בין שווים. גם בישיבה שלא במעגל התחושה הזו נוצרת.

זה התחיל בכיתה תוססת שקשה לנהל,
והפך לכיתה שמנהלת את עצמה באופן הרמוני מושלם.

זה היה לקראת האביב. בהתאם למצב הכיתה כמו למשל זו התוססת, נתתי להם לעבוד לבד ולא בשיתוף פעולה. ציירתי פרפר במרכז הלוח והם העתיקו לדף האישי. רצינו לעשות שדה של פרחים. ואז כל ילד שרצה, קם אל הלוח והוסיף ציור: את הפרח שלו לשדה.
רציתי שהם יעבדו לבד ותהיה לי שליטה וסדר, אבל מול משהו שנעשה ביחד. במשך שישה שיעורים עשינו את זה. וזה היה ספונטני לגמרי. אח״כ עשינו מזה חלוקת תפקידים וילד אחד כתב על הלוח בצד אילו ילדים ביקשו לצייר. ילד אחר, כשנגמר השיעור, היה מעתיק את הרשימה לדף. באחריותו היה לשמור על הדף לשיעור הבא. ילד אחר היה מחזיק את הטוש המחיק ונותן למי שניגש לצייר. נוצרו שישה תפקידים בשיעור שהם המציאו בעצמם, ובכל שיעור שישה ילדים אחרים היו בתפקידים השונים. בשלב מסוים אני ישבתי בסוף הכיתה, מסתכלת עליהם, מתמוגגת, איך נוצר מצב שבו 35 ילדים בכיתה ב' מנהלים את השיעור בעצמם! זה היה תהליך שבו הכיתה הפכה לקבוצה שמנהלת את עצמה.
הם העידו בתגובה לשאלותיי שהם מרגישים בוגרים, אחראיים, משמעותיים. וגם את השיחה הזו עשינו עם כדור ספוג אחד גדול כחפץ הקשבה, שזרקנו לאוויר אחד לשני.

מה עוד נתן שיתוף הפעולה?

1. ילד עם הפרעות קשב ודיסגרפיה, שהיה לו קשה מאוד לצייר במשימות העצמאיות, ונדרש היה שאגש אליו בשביל כל פעולה להורות לו באופן אישי, כשצייר עם חבר על דף אחד, הוא החל לחקות את התנועות שלו, הקווים שלו, הצורות שלו עקב אחריו, וכך למד לצייר ללא מילים.
2. ילד עם הפרעות התנהגותיות קשות ובעיות חברתיות נפתח ונרגע תוך כדי עבודה עם חברים, ובשילוב דיונים ביניהם ישב שיעורים שלמים ודיבר עם חבריו איתם צייר. הסייעת שלו ניגשה אליי לאחר מספר חודשים נרגשת ודומעת לספר שהיא לא מבינה מה אני עושה, אבל בחיים שלה היא לא ראתה אותו כל כך רגוע, משתף פעולה ומדבר עם ילדים אחרים. השיעורים שלי גורמים לו להתנהג אחרת.

למזלי באותן שנים שלימדתי, הייתי חלק מקהילת מחנכים.

קהילת המחנכים הייתה מורכבת ממורים, גננים ומדריכים בחינוך הבלתי פורמאלי, כשבליבנו אותה מטרת על משותפת.
עברנו יחד הכשרות, השתלמויות, הדרכנו יחד בצוותים קבוצות הורים, סבים, מורים ומחנכים.
היינו נפגשים אחת לשבוע כל המחנכים כדי לעבוד על השיטה, לחקור ולפתח את הגישה, שם התנסינו במישחק, בבניית מישחקים של שיתוף פעולה דרך שיטות שונות, פעם דיון, פעם מישחק, פעם שילוב ביניהם, פעם מישחקי תפקידים.
את כל אלה הבאתי לכיתות, את היצירתיות המחשבתית, הגמישות, המישחקיות, את החיבור שנוצר בינינו המחנכים, וכך שיעורי האמנות בעצמם הפכו ליצירה שמתחוללת בכיתה במשך 45 דקות.
קהילת המחנכים היתה הסביבה ממנה ניזונתי, ממנה קיבלתי את כל מה שהבאתי לכיתה. בעצם התלמידים שלי קיבלו את קהילת המחנכים בדמותה של מיה, כל מה שנבנה בינינו במפגשים, היווה דוגמה חיה במוחי ובליבי איך צריכה להיראות הכיתה ומהי ההרגשה שאני רוצה שחבריה יחוו.

למדתי עיצוב טקסטיל בשנקר, התמחות באריגה, קיבלתי תעודות הצטיינות כל שנה. פרוייקט הגמר שלי זכה לתשואות באירופה.
התלת ממדיות והצבעוניות של האריגים שארגתי והאורנמנטים שיצרתי, היו חד ממדיים ו"אפורים" לעומת מראה של כיתה, שרוקמת ואורגת ביחסים בין חבריה קשרים של הדדיות, הקשבה, שיתוף ושותפות.
זו מבחינתי היצירה הגדולה של החיים!