חו"ל
אחרי טיול בחו"ל עם הילדים
יש לי כמה מסקנות-
1. הילדים תמיד יריבו על המקום באוטו, על המקום במסעדה, על המקום במיטות, על האוכל, על המים, על היחס, על האויר.
2. כשתתעצבני על הילדים תמיד יהיה לידך מישהו שמבין עברית.
3. אתם תהיו עייפים, כל הזמן. שעות שינה שפיספסתם בטיול לא יחזרו אליכם לעולם.
4. תמיד יהיה למישהו פיפי בזמן ההמראה.
5. אפליקציה של אלי-אקספרס זה מאסט כדי לקנות בשקל דברים שעולים מיליון יורו בחנות מזכרות והילד צורח שהוא רוצה אותם.
6. את היחידה שמתעניינת במבנים מהתקופה הביזנטית, אף אחד מהילדים לא מתעניין בזה, גם בעלך לא. גם הביזנטים לא.
7. לא משנה מה תזמינו במסעדה, איכשהו תמיד הילדים יאכלו בסוף צ'יפס או לחם.
8. את תמיד תצאי הדאגנית המעצבנת ואבא יצא המגניב שכולם אוהבים.
9. גם אם הילדים ילכו לישון בשתיים בלילה, הם עדיין יקומו בשש בבוקר.
10. ילדים שואלים "כבר הגענו?" לפני שהם נכנסים לאוטו.
11. כשמישהו יתחיל לשתות מים, מישהו אחר יצעק לו בבכי- "אל תגמור את המים!!" למרות שיש לך שישייה על הגב.
12. ילדים אף פעם לא מרוצים, גם כשאת מבזבזת עליהם עשרות אלפי שקלים.
13. גם את לא.
14. אנשים עם שקיות של רמי לוי מסתובבים בכל העולם.
15. כשחוזרים לארץ, הטיול מרגיש מושלם במבט לאחור. לכי תביני.
לוחמת צדק
אבא שלי תמיד היה אומר שאני לוחמת צדק,
וכשהיה כועס היה אומר שאני מרדנית.
בכנות, חשבתי שזו מחמאה ענקית, כי הוא דרש צייתנות ואני דרשתי חופש;
לחקור, לצאת מהקופסה, לבטא את עצמי,
מה יכול להיות רע בזה?
עכשיו אני אמא, ואני רוצה שיצייתו.
הו כמה שאני רוצה שיצייתו, בבקשה. קצת. טיפה.
במיוחד כשאני חושבת שיש לי קצה של מושג על איך נכון לחיות את החיים האלה בצורה שתפגע בהם הכי פחות, וגם כי אוגוסט, בואו נודה באמת, גם אני רוצה קצת שקט. בלי להתווכח, בלי להסביר, בלי לשכנע, פשוט שיעשו את מה שאני אומרת.
ודי.
אבל הם, בדיוק כמוני, רוצים לבטא את עצמם, להיות, להרגיש, ולהחליט עבור עצמם.
ובטח שהם לא רוצים מישהי שיושבת להם על הראש. אז אני מנסה לשחרר,
כשאפשר לתת להם את החופש אני נותנת, בלי ויכוחים, בלי מניפולציות, ממעיטה בביקורת ובמריבות.
רוצה ללבוש את החולצה הירוקה הזרחנית הזאת עם המכנסיים האדומים? שיהיה לך בכיף. רוצה לצבוע בגואש וללכלך את כל העולם? נהדר.
רוצה מגפיים בקיץ? יופי. מתעקשת לאכול צ'ילי אפילו שאמרתי לך שזה חריף? לכי על זה.
נותנת להם לנסות, לטעום, לטעות,
ובסתר ליבי מקווה שיבואו אלי אח"כ בריצה ויגידו לי שאני צודקת.
בינתיים זה לא קרה.
שיתוף פעולה
תמיד חשבתי שאם אשקיע ביחסים שלי עם הילדים אז הילדים ישתפו איתי פעולה מעצמם.
שמרוב שהם יאהבו אותי הם יסדרו את הסלון ואת החדר שלהם. מרוב שיהיה להם טוב בבית הם יכנסו להתקלח בדיוק מתי שצריך, וילכו לישון בזמן.
ומרוב שהיחסים בינינו יהיו מדהימים הם לא יקומו מהמיטה אפילו לא פעם אחת. לא למים, לא לאוכל, לא לפיפי ולא סתם כדי לשאול אמא מה את עושה? מה את עושה? מה את עושה???
אבל כמה שהשקעתי זה לא עבד.
והם לא עשו מה שביקשתי. הם פשוט לא.
כי חינוך מתחיל מחיבור, על זה אין ספק, זה הבסיס.
אבל צריך להמשיך משם לעוד כל כך הרבה וריאציות כדי להתאים לטבע של הילד. במיוחד לילד שגדל.
ואחרי שהבנתי את זה, נהיה לי הרבה יותר קל.
יותר קל לקבל את הקריאות של אמאא למה דווקא אני?! ולא בא לי!! ואני שונא לסדר!! ואין לי כוח!! ולא רוצה!
היה לי יותר קל כי זה טבעי שילד יגיב כך.
זה טבעי שהוא ירצה להמשיך לשחק במקום לסדר. זה טבעי שהוא ירצה להימנע ממחוייבויות.
זה כל כך טבעי.
אז איך בכל זאת אני מצליחה לחיות איתם בשלום?
פשוט,
במשחק!
משחקים את החיים ואת המטלות.
יצרנו לנו (בעזרתו האדיבה של גלעד, הילד הנצחי) טבלה כזו של נקודות, וכל משימה מקבלת ניקוד לפי דרגת קושי, ואח"כ הם יכולים לקנות עם הנקודות שלהם דברים מגניבים במכולת של משפחת שיר,
ויש לנו את המכולת הכי מגניבה בעולם.
(לפחות זה מה שהם חושבים, בתכלס זה מסמך שיש בו מוצרים שהם אוהבים מתומחרים בהגזמה;)
וכמובן שעובדים על הקשר במקביל,
אבל לא כדי שהם יעשו מה שאני אומרת
אלא פשוט כי זה כיף!
ואם יש משהו אחר שעובד לכם,
תספרו לי גם!
הפיתרון
היום בארוחת הצהריים הילדים עשו בעיות.
הבכור לא רצה לשבת ליד השני כי הוא אכל אפונה,
השלישי לא רצה לשבת ליד הרביעית כי יש לה נזלת והרביעית התחילה לבכות שהיא רוצה לשבת ליד אבא והתחילה לצעוק אבא, אבא.
הסתכלתי עליהם בייאוש:
רבים אחד עם השני, לא מסכימים, זזים מכסא לכסא, מתעצבנים, מעצבנים, וזאת בוכה 'אבא,אבא'.
"די עם זה!!" אמרתי להם "אנחנו משפחה, אתם אחים! פה כולם יושבים ליד כולם! ועכשיו שקט!"
כולם עצרו והסתכלו עלי. יכולתי לשמוע רק את הרביעית שוב מושכת באף שלה.
ואחרי ההלם הם התיישבו ואכלו. ביחד.
בחיי.
זהו,
עכשיו אני רק צריכה מגאפון כדי לצאת ולצעוק את זה ברחובות ישראל, ואנחנו מסודרים.
חו"ל
אחרי טיול בחו"ל עם הילדים
יש לי כמה מסקנות-
1. הילדים תמיד יריבו על המקום באוטו, על המקום במסעדה, על המקום במיטות, על האוכל, על המים, על היחס, על האויר.
2. כשתתעצבני על הילדים תמיד יהיה לידך מישהו שמבין עברית.
3. אתם תהיו עייפים, כל הזמן. שעות שינה שפיספסתם בטיול לא יחזרו אליכם לעולם.
4. תמיד יהיה למישהו פיפי בזמן ההמראה.
5. אפליקציה של אלי-אקספרס זה מאסט כדי לקנות בשקל דברים שעולים מיליון יורו בחנות מזכרות והילד צורח שהוא רוצה אותם.
6. את היחידה שמתעניינת במבנים מהתקופה הביזנטית, אף אחד מהילדים לא מתעניין בזה, גם בעלך לא. גם הביזנטים לא.
7. לא משנה מה תזמינו במסעדה, איכשהו תמיד הילדים יאכלו בסוף צ'יפס או לחם.
8. את תמיד תצאי הדאגנית המעצבנת ואבא יצא המגניב שכולם אוהבים.
9. גם אם הילדים ילכו לישון בשתיים בלילה, הם עדיין יקומו בשש בבוקר.
10. ילדים שואלים "כבר הגענו?" לפני שהם נכנסים לאוטו.
11. כשמישהו יתחיל לשתות מים, מישהו אחר יצעק לו בבכי- "אל תגמור את המים!!" למרות שיש לך שישייה על הגב.
12. ילדים אף פעם לא מרוצים, גם כשאת מבזבזת עליהם עשרות אלפי שקלים.
13. גם את לא.
14. אנשים עם שקיות של רמי לוי מסתובבים בכל העולם.
15. כשחוזרים לארץ, הטיול מרגיש מושלם במבט לאחור. לכי תביני.
לוחמת צדק
אבא שלי תמיד היה אומר שאני לוחמת צדק,
וכשהיה כועס היה אומר שאני מרדנית.
בכנות, חשבתי שזו מחמאה ענקית, כי הוא דרש צייתנות ואני דרשתי חופש;
לחקור, לצאת מהקופסה, לבטא את עצמי,
מה יכול להיות רע בזה?
עכשיו אני אמא, ואני רוצה שיצייתו.
הו כמה שאני רוצה שיצייתו, בבקשה. קצת. טיפה.
במיוחד כשאני חושבת שיש לי קצה של מושג על איך נכון לחיות את החיים האלה בצורה שתפגע בהם הכי פחות, וגם כי אוגוסט, בואו נודה באמת, גם אני רוצה קצת שקט. בלי להתווכח, בלי להסביר, בלי לשכנע, פשוט שיעשו את מה שאני אומרת.
ודי.
אבל הם, בדיוק כמוני, רוצים לבטא את עצמם, להיות, להרגיש, ולהחליט עבור עצמם.
ובטח שהם לא רוצים מישהי שיושבת להם על הראש. אז אני מנסה לשחרר,
כשאפשר לתת להם את החופש אני נותנת, בלי ויכוחים, בלי מניפולציות, ממעיטה בביקורת ובמריבות.
רוצה ללבוש את החולצה הירוקה הזרחנית הזאת עם המכנסיים האדומים? שיהיה לך בכיף. רוצה לצבוע בגואש וללכלך את כל העולם? נהדר.
רוצה מגפיים בקיץ? יופי. מתעקשת לאכול צ'ילי אפילו שאמרתי לך שזה חריף? לכי על זה.
נותנת להם לנסות, לטעום, לטעות,
ובסתר ליבי מקווה שיבואו אלי אח"כ בריצה ויגידו לי שאני צודקת.
בינתיים זה לא קרה.
שיתוף פעולה
תמיד חשבתי שאם אשקיע ביחסים שלי עם הילדים אז הילדים ישתפו איתי פעולה מעצמם.
שמרוב שהם יאהבו אותי הם יסדרו את הסלון ואת החדר שלהם. מרוב שיהיה להם טוב בבית הם יכנסו להתקלח בדיוק מתי שצריך, וילכו לישון בזמן.
ומרוב שהיחסים בינינו יהיו מדהימים הם לא יקומו מהמיטה אפילו לא פעם אחת. לא למים, לא לאוכל, לא לפיפי ולא סתם כדי לשאול אמא מה את עושה? מה את עושה? מה את עושה???
אבל כמה שהשקעתי זה לא עבד.
והם לא עשו מה שביקשתי. הם פשוט לא.
כי חינוך מתחיל מחיבור, על זה אין ספק, זה הבסיס.
אבל צריך להמשיך משם לעוד כל כך הרבה וריאציות כדי להתאים לטבע של הילד. במיוחד לילד שגדל.
ואחרי שהבנתי את זה, נהיה לי הרבה יותר קל.
יותר קל לקבל את הקריאות של אמאא למה דווקא אני?! ולא בא לי!! ואני שונא לסדר!! ואין לי כוח!! ולא רוצה!
היה לי יותר קל כי זה טבעי שילד יגיב כך.
זה טבעי שהוא ירצה להמשיך לשחק במקום לסדר. זה טבעי שהוא ירצה להימנע ממחוייבויות.
זה כל כך טבעי.
אז איך בכל זאת אני מצליחה לחיות איתם בשלום?
פשוט,
במשחק!
משחקים את החיים ואת המטלות.
יצרנו לנו (בעזרתו האדיבה של גלעד, הילד הנצחי) טבלה כזו של נקודות, וכל משימה מקבלת ניקוד לפי דרגת קושי, ואח"כ הם יכולים לקנות עם הנקודות שלהם דברים מגניבים במכולת של משפחת שיר,
ויש לנו את המכולת הכי מגניבה בעולם.
(לפחות זה מה שהם חושבים, בתכלס זה מסמך שיש בו מוצרים שהם אוהבים מתומחרים בהגזמה;)
וכמובן שעובדים על הקשר במקביל,
אבל לא כדי שהם יעשו מה שאני אומרת
אלא פשוט כי זה כיף!
ואם יש משהו אחר שעובד לכם,
תספרו לי גם!
הפיתרון
היום בארוחת הצהריים הילדים עשו בעיות.
הבכור לא רצה לשבת ליד השני כי הוא אכל אפונה,
השלישי לא רצה לשבת ליד הרביעית כי יש לה נזלת והרביעית התחילה לבכות שהיא רוצה לשבת ליד אבא והתחילה לצעוק אבא, אבא.
הסתכלתי עליהם בייאוש:
רבים אחד עם השני, לא מסכימים, זזים מכסא לכסא, מתעצבנים, מעצבנים, וזאת בוכה 'אבא,אבא'.
"די עם זה!!" אמרתי להם "אנחנו משפחה, אתם אחים! פה כולם יושבים ליד כולם! ועכשיו שקט!"
כולם עצרו והסתכלו עלי. יכולתי לשמוע רק את הרביעית שוב מושכת באף שלה.
ואחרי ההלם הם התיישבו ואכלו. ביחד.
בחיי.
זהו,